רחלי רוגל - מיצב לבירינת

הדרך היא מוטיב שראוי ליתן עליו את הדעת. אנחנו מכירים את הדיבור אודות שבחי התהליך ולא רק התוצאה, הדרך ולא רק יעדה. החכם הסיני המוערך לאו דזה, כתב ספר שענינו הדרך [1]. הדרך שלעולם אינה ברורה, לעולם אינה מסומנת ולעולם נשארת עמומה.

רוגל מציגה לבירינת שתוכנן ונעשה במיוחד למידות הגלריה ((Site Specific העשוי סרט מסקינד-טייפ שהודבק אל הרצפה. הלבירינת מתחבר לסוד, אל דבר מה נסתר שעל ההולך בו לגלות. עליו לעבור דרך. הליכה בלבירינת היא צעידה אחר מסלול קבוע שאיננו מבוך.

זוהי הליכה מכוונת. הרהור מתבקש ובא. בסופה של ההליכה אנחנו מגיעים ליעד. למקום מסומן. מקום שממנו אנחנו יוצאים ברורים יותר, שהרי הלכנו מכוונים, שקועים ומרוכזים. אפשר שאנחנו מגיעים אל פתרון.

עבודותיה של רוגל מתאפיינות הן בעבודה עמלנית העשויה בד וכפתורים, והן בתכנון והקמה של לבירינת לחללים ציבוריים פתוחים או סגורים. שני סוגי העשייה משתלבים לכדי אמירה חידתית אחת המצריכה את הצופה להתערב, להבין, לנסות ולפענח.  בתערוכה מוצג לבירינת הליכה לצד עבודות לבירינת העשויות בד וכפתורים. במשך שנים אוספת רוגל כפתורים המגיעים מכל העולם. אין כפתור אחד הדומה למשנהו. העבודה הנשית והעמלנית של תפירת כפתורים אל בד, מוצגת לצד עבודה הנדסית כמעט של הדבקה מתוכננת ומדויקת אל הרצפה בעזרת סרט מסקינד טייפ המשמש טכנאים בעבודתם. בין אם נלך באופן פיזי את המסלול המוצע  בן 270 המטרים המודבק אל רצפת הגלריה ובין אם נעקוב באצבע אחר הדרך בעבודת לבירינת הכפתורים, הלבירינתים של רוגל מייצרים הרהור שעניינו הדרך.

אוצרת: אפי גן

[1] לעניין הדרך, ראה:  ספר הדאו, לאו דזה, תרגום מסינית: דן דאור ויואב אריאל, הוצאת חרגול ועם עובד, 2007